Yom Yerushalayim: Living in Jerusalem

I am completely lost on the question of whether Yom Yerushalayim is observed on Sunday or Monday this year - a friend compared this with Purim Meshulash. The banner on the website of the City of Jerusalem says it's Sunday, but I've heard otherwise from people who should know...

In honour of the day, whenever it is, here is an excerpt from a1978 responsum of Rabbi Eliezer Waldenberg, זצ"ל, on the mitzvah of living in Jerusalem in our own day. This appears in Tzitz Eliezer 14:52, and I have added the Hebrew at the end:

[Regarding the mitzvah of living in Jerusalem and the prohibition against leaving it for another city, and the boundaries of this law:]

You asked that this ruling is given to subjective application [due to debates regarding the boundaries of sanctified Jerusalem]: I see no concern for subjective application, for this prohibition is tied to the boundaries of sanctified Jerusalem. The prohibition against leaving is definite in any place which is certainly within the boundaries. Where there is doubt which cannot be clarified on a practical level today, whether due to lack of knowledge or debate among authorities, one should follow the principle of ruling strictly in doubt in biblical matters and leniently in doubt in rabbinic matters. In truth, this is a matter in which many are lenient, and only special individuals in each generation are strict with themselves in this matter.

On the other hand, beyond the prohibition against leaving and in connection to your further question, it is quite certain that there is a major issue and great preference for living in the new Jerusalem, as opposed to other Israeli cities. It is the city united together, close to and visible from the royal palace. Even regarding burial, our sages of every generation preferred to be buried in Jerusalem rather than in other parts of Israel – even though the place of burial is outside the city…

Regarding your question as to whether the rule that roofs and upper floors were not sanctified in Jerusalem affects the law of living in sanctified Jerusalem, such that one who did not live on the ground floor itself would not achieve the level of living in Jerusalem, I will offer many answers.

First: The mitzvah of living there does not depend upon whether the place was sanctified by Man or not. It depends upon the space itself, for the space was sanctified with heavenly holiness and the mitzvah of living there is due to that heavenly holiness. This is seen in Chatam Sofer's statement (Yoreh Deah 234) regarding the right to force a spouse to live in Israel and Jerusalem, that it is not due to the mitzvot which depend on Israel and Jerusalem; it is due to the sanctity itself. The heavenly sanctity of Jerusalem, over that of Israel, is because Jerusalem has been the gate of heaven forever. This was so even when the Yevusi lived in Jerusalem… It emerges that the mitzvah of living there is from the depths of the earth to the heavens, without any connection to whether the roofs and upper floors were sanctified, or not.

Second: Many great authorities believe that the statement [of Rav] that roofs and upper floors were not sanctified applies only to the Beit haMikdash, not to Jerusalem. They explain Pesachim 85b, which seems to say that Rav made the statement regarding the roofs and upper floors of the city of Jerusalem, by saying either that Rav believes this but the law does not follow him because there are various Tannaitic sources which indicate that the roofs of Jerusalem were sanctified, or that Rav only said this regarding eating the korban pesach… to equate the roofs of Jerusalem with the roof of the Beit haMikdash…

Third: The Raavad (Tamid, Chapter 1) explained that even according to the view that upper floors and roofs were not sanctified, that refers only to those which existed when the Beit haMikdash was first sanctified. From then on, anything created within the airspace of the Beit haMikdash was sanctified, for construction of the Beit haMikdash could not remove the existing sanctity of the Beit haMikdash… The same should be true for Jerusalem: Houses or upper floors constructed after the sanctification of Jerusalem, including their roofs and upper floors, should not lose the sanctity of Jerusalem.

From all that we have said, it is clear and simple regarding the mitzvah of dwelling in Jerusalem that one who does not live on the ground floor still achieves the level of living in Jerusalem, and the laws of Jerusalem apply to them because of her great sanctity.

(א) מ"ש בנוגע למה שכתבתי בספרי החדש שו"ת צ"א חי"ג סי' כ"ב אודות מצות הישיבה בירושלים והאיסור להגר ממנה לעיר אחרת והגבולות בזה, ושואל דא"כ נתת דבריך בזה לשיעורין, הנה לדעתי אינני רואה שיש בכגון זה מקום לטענה של נתת דבריך לשיעורין, דהא איסור זה קשור בגבולות ירושלים שנתקדשה, וא"כ במקום שברור שזה בתוך הגבולות הוא מקום האיסור בודאי, ובמקום שישנו ספק אשר אי אפשר לבררו למעשה כהיום הזה מכח חיסרון ידיעה או מכח פלוגתת הפוסקים אזי יש ללכת בזה לפי הכלל של ספק איסור אשר בדאורייתא לחומרא ומדרבנן לקולא, וזהו הדבר אשר באמת הרבה מקילין בזה, ורק יחידי סגולה בכל דור המה שנוהגין בזה להחמיר על עצמם.

(ב) מאידך מבלי לדבר על איסור הגירה (וזאת בקשר לשאלתו הנוספת במכתבו), הנה בודאי ובודאי שישנו ענין גדול ועדיפות רבה לגור גם בירושלים החדשה מעל יתר ערי הארץ, באשר היא כעיר שחוברה לה יחדו סמוך ונראה לפלטרין של מלך, והא הדי /הרי/ אפילו לענין קבורה העדיפו חכמינו ז"ל בכל דור להיות נקברים בירושלים יתר מעל שאר ארץ ישראל הגם שמקום הקבורה הוא מחוץ לעיר, ורק מכח היות זה סמוך לשער השמים אשר גם עבור כן נבאו והבטיחו גדולות ונצורות על הדבר הזה ועל הזכיה הגדולה, ומינה דעל אחת כמה שמובטח בכזאת להחי בה בחיים חיותו בסמוך ונראה ואשר שם הקודש ירושלים נקרא עליה בבחינה של אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו אחרי מיתה, (כתובות קי"ב ע"א), ובבחינה של והחונים סביב מקרוב מקודשים טפי וקרובים אל אלקינו (שו"ת חתם סופר חיו"ד סי' רל"ג), ואשרי הזוכה לדור סמוך לקדושת הר אלקים חורבה בחורבנה (ח"ס שם).

ונוסף לכל האמור הא גם לא ברור עד היכן הגיעו הגבולות אשר ירושלים נתקדשה ולגמרי לא מוחלט שאכן הגרים מחוץ לחומה מאיזה צד שהוא ומאיזה מרחק שהוא אם אפ"ה לא גרים למעשה בתוך הגבול אשר ירושלים כן נתקדשה גם שם ובפרט בשטח קדושתה העליונה (עיין עוד לקמן).

(ג) ואודות מה שכת"ר מוסיף לשאול, דיש לדון אם הדין של גגין ועליות לא נתקדשו בירושלים משפיע גם על דין הישיבה המקודשת וא"כ יצא שאדם דלא גר בקומת קרקע ממש אין לו המעלה של ישיבה בירושלים, ע"כ.

ולזה אשיבנו כמה תשובות, ראשית, בנוגע לדין מצות הישיבה אין דבר זה תלוי כלל באי נתקדש המקום בידי אדם או לא נתקדש, אלא הדבר תלוי במציאות השטח, כי השטח נתקדש בקדושה עליונה ומצות הישיבה בה הוא משום קדושה עליונה זאת, וכדמצינו בשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' רל"ד שכותב דענין הכפיה לישיבה בא"י ובירושלים הוא לא משום מצות התלוים בא"י ובירושלים, אלא משום קדושת עצמה, וכי קדושה עליונה זאת של ירושלים שעדיפה בזה על א"י הוא בגלל שירושלים היא שער השמים מימות עולם אפי' כשהי' היבוסי יושב ירושלים יעו"ש באריכות ומתיקות דבריו בזה. באופן שיוצא לנו שמצות הישיבה בה היא מתהום ארעא ועד רקיעא ואין לה כל קשר באי נתקדשו גגין ועליות או לא נתקדשו.

שנית רבים מהגדולים סוברים דזה שאמרינן גגין ועליות לא נתקדשו הוא רק בעזרה אבל לא בירושלים, וסוגית הגמ' בפסחים ד' פ"ה שמוכח שאימרת רב בזה הוא גם על גגין ועליות של ירושלים, מבארים, או שרק רב הוא דס"ל כן אבל לית הלכתא כוותיה בזה כי ישנן הוכחות מכמה משניות וברייתות דגגות ירושלים כן נתקדשו, או שרק לגבי אכילת קרבן פסח שנאכל בבית אחד ובחבורה אחת הוא דמשוינן גגי ירושלים לגגי העזרה, יעוין בשו"ת הרשב"א ח"א סי' ל"ד, ומהרש"א מכות ד' י"ב ע"א לתוס' ד"ה אילן, וכן מה שכותבים אריכות דברים בזה, ולהסיר השגות המל"מ בפי"א משגגות ה"ד, בספר מנחת חנוך מצוה שס"ב, ובאור שמח פ"ו מה' בית הבחירה ה"ז עיי"ש, וכמו"כ מאריכים בזה עוד כמה מספרי האחרונים ואכמ"ל.

ושלישית יעוין בפי' הראב"ד בפ"ק דתמיד שכותב לבאר ולומר שאפי' למ"ד דעליות וגגין לא נתקדשו היינו אותן שהיו באותה שעה כשנתקדשה העזרה, אבל מכאן ואילך כל מה שיעשה באויר העזרה שום דבר הכל קדוש דלאו כל כמיניה ע"י בנינו להפקיע קדושת העזרה שנתקדשו עיי"ש, ובכזאת כותבים לבאר באריכות גם בשו"ת רדב"ז סי' תרצ"א ובספר מגיד מראשית להגר"ח אלפאנדרי ז"ל בקו' דרך הקדש יעו"ש, וא"כ לפ"ז ה"ה כמו"כ גם בנוגע לירושלים כל הבתים והעליות שנבנו לאחר שנתקדשה ירושלים גם מגגותיהם ועליותיהם לא נפקעו מהן עי"כ קדושת ירושלים.

עם כל האמור יוצא לנו איפוא ברור ופשוט שלגבי מצות הישיבה בירושלים גם מי שלא גר בקומת קרקע יש לו מכל מקום אותה המעלה של ישיבה בירושלים, ומה גם שחלים עליהם דיני ירושלים מחמת קדושתה העליונה. בכבוד רב אליעזר יהודא וולדינברג.

Nachem: What Yerushalayim lacks in the absence of a Beit haMikdash

[Haveil Havalim is here; see it before or after Tisha b'Av]

This morning I delivered a brief shiur on the status of “Nachem” today; you can catch the audio here and the video here. As part of the shiur, we explored the idea that Yerushalayim is incomplete without a Beit haMikdash.

As I presented it, with a few of the relevant sources [and see the full source sheet here]:

Yerushalayim without a Beit haMikdash lacks the miracle of goodwill toward each other which was one of the miracles associated with the Beit haMikdash;
Pirkei Avot 5:5

עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש... ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים

Ten miracles were performed for our ancestors in the Beit haMikdash… And no one ever said to his friend, ‘Space is too tight for me to stay in Yerushalayim.’

Talmud, Bava Metzia 30b

לא נחרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה

Yerushalayim was destroyed only because they stood on the letter of Torah law.

Yerushalayim without a Beit haMikdash lacks the Sanhedrin and Avodah which help people feel awe of Gd;
Talmud Yerushalmi Sotah 9:12

אבא בר רב ירמיה אמר זקינים משער שבתו וגו' אמר רב חסדא בראשונה היתה אימת סנהדרין עליהן ולא היו אומר' דברי נבלה בשיר אבל עכשיו שאין אימת סנהדרין עליהן הן אומרי' דברי נבלה בשיר

Rav Chisda said: In the beginning the awe of the Sanhedrin was upon them, and they did not say repellent things in their songs. Now that the awe of the Sanhedrin is not upon them, they say repellent things in their songs.

Tosafot, Bava Batra 21a כי

כי מציון תצא תורה - לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה כדדרשי' בספרי למען תלמד ליראה וגו' גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה.

When one would see the great sanctity, and the Kohanim involved in the service, one would direct his heart toward awe of Heaven and to learn Torah, as we learn: Maaser sheni is great, for it brings people to learn…

Yerushalayim without a Beit haMikdash lacks the beauty that came from the Bikkurim, Maaser Sheni and Neta Revay produce brought to the city.
Mishnah, Bikkurim 3:3-5

הקרובים מביאים התאנים והענבים והרחוקים מביאים גרוגרות וצמוקים והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרת של זית בראשו החליל מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלם הגיעו קרוב לירושלם שלחו לפניהם ועטרו את בכוריהם הפחות הסגנים והגזברים יוצאים לקראתם לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים וכל בעלי אומניות שבירושלם עומדים לפניהם ושואלין בשלומם אחינו אנשי המקום פלוני באתם לשלום: החליל מכה לפניהם עד שמגיעין להר הבית הגיעו להר הבית אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס עד שמגיע לעזרה הגיע לעזרה ודברו הלוים בשיר ארוממך ד' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי (תהלים ל): הגוזלות שעל גבי הסלים היו עולות ומה שבידם נותנים לכהנים:

Those who lived nearby brought figs and grapes; those who were more distant brought dried figs and raisins. Oxen walked before them, horns plated with gold and olive wreaths on their heads and the chalil banging before them until they neared Yerushalayim. Then they sent messengers before them, and decorated their fruit. The officers came out to greet them, according to the status of those who were entering. Every tradesman in Yerushalayim stood up before them and greeted them, “Our brothers from X, you have come in peace!” The chalil was struck before them until they reached Har haBayit; at that point even King Agrippas put a basket on his shoulder and entered, until they reached the azarah…

Talmud, Rosh haShanah 31b

כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום לכל צד... מה טעם כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות

The fourth-year grapes were brought to Yerushalayim from a day’s radius… to decorate the markets with produce.

After the shiur, a Yerushalmi [Jerusalemite] approached me and protested gently that Yerushalayim still possesses tremendous kedushah and beauty. This, of course, is a point that I would never contest; even if I disagreed, who am I, a chutznik, to speak of the beauty and stature of our national capital?! But denigrating Yerushalayim wasn’t my point; I was not trying to detract from what we have.

My point is that we do still lack for something.

When we complain about the strife that splits Yerushalayim’s residents, about this sect and that group being at each other’s throats and making the headlines for all of the wrong reasons, we should recall that in the days of the Beit haMikdash, we were miraculously granted a spirit of שמח בחלקו, of being happy with what we had, and of not envying others their lot.

When we are upset by the way the municipality fails to honor Shabbat and the way that bachurim from yeshivot sometimes behave in ways that lack awe of Gd, we should recall that in the days of the Beit haMikdash, the Sanhedrin and the Beit haMikdash formed an awe-inspiring presence.

And when we complain about the poverty and lack of urban infrastructure in Yerushalayim [despite its beauty!], we should recall that in the days of the Beit haMikdash this was a wealthy city.

We must be grateful for what we have, celebrating on Yom Yerushalayim this great gift we have been given. But we do still have a long way to go.

May all of us who mourn for Yerushalayim merit to see its complete reconstruction.

Ruth and Barack, the Ideal and the Real, and Jerusalem

Ruth the Moabite had been ruined by her association with Jews; she had married a wealthy young man, and then he had died, along with his brother and his father. The family’s wealth had disappeared. Now her mother-in-law Naami was preparing to abandon her and return to a place where Moabites were persona non grata - and Ruth insisted on accompanying her to that hostile land, without a penny to their names.

Naami was astounded; what could this young girl want with her, and her people? What practical gain could be in store for an impoverished, friendless Moabite in a Jewish land?

But Ruth insisted, “אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך, Don’t plead with me to leave you, to cease following you . Where you will go, I will go. Where you will sleep, I will sleep. Your nation is my nation; your Gd is my Gd. Where you will die, I will die, and there I will be buried. May Gd act against me, and may Gd do more against me, if anything but death will separate us.”

The megilah doesn’t tell us what inspired Ruth, only that she was idealistically certain that this was the nation and the Gd to which she would commit her life. באשר תלכי אלך – Where you will go, I will go.


Contrast Ruth’s idealism with the survivalist pragmatism of a man named Barak, a Jewish general of some 3200 years ago.

In Barak’s day, the Jews lived under oppression by the Canaanites. They cried out to Gd, and their prophetess, Devorah, commanded Barak in the name of HaShem to lead a rebellion against the Canaanites. She even gave him a military strategy, instructing him which tribes to take with him, and where to engage in battle.

But Barak, a realist, was intimidated by the task, and he refused to lead alone. Instead, Barak offered Devorah a bargain which reversed the language of Ruth’s idealism. He said, “אם תלכי עמי והלכתי ואם לא תלכי לא אלך, If you will go with me then I will go, but if you will not go then I will not go either.”


Judaism tends toward Barak’s pragmatism:
• We focus on this world rather than meditate on the reward waiting for us in the afterlife;
• We save lives even in violation of the Torah’s mitzvot;
• We recognize the authority of civil government;
• We override Rabbinic law regularly for שעת הדחק, cases of need.

Nonetheless, Judaism has a long history of honoring the quixotic charge of the idealist:
• Avraham and Sarah set up an Eshel inn at the northern tip of the Negev desert, and welcomed travelers in the name of HaShem;
• The Jews at Har Sinai declared “נעשה ונשמע, We will do and we will hear,” blindly pledging obedience to a law they did not yet know;
• Our vision of mashiach is of an עני ורוכב על החמור, a pauper riding a donkey, anointed for his piety rather than for the pragmatic values of wealth or social status.

To borrow a passage from Man of La Mancha, “Maddest of all [is] to see life as it is, and not as it should be. ” This emphasis on idealism, on seeing the world as it should be, is a most Jewish concept; Judaism nods to the pragmatic, but it reveres the idealistic.


We have just completed a seven-week journey from Egyptian slavery to Divine revelation at Sinai, a trek during which an entire nation was challenged to metamorphose from Barak-style pragmatists to Ruth-style idealists.

A slave cannot afford ideology; he is too busy trying to satisfy his master and avoid harm. Through the desert trip that slavish pragmatism was quite visible, too; the constant attention to food and water reflected a mind that could not see past its most immediate needs.

But, eventually, this nation stood at Sinai and established that same נעשה ונשמע attitude which would become Ruth’s mantra. On Shavuos we read Ruth’s story for many reasons, but surely one is her willingness to embrace a Torah about which she knew little, her personal נעשה ונשמע.


Certainly, a Ruth-based yearning for the ideal can set the Jew at odds with the world in which he lives and with which he must make some peace; for an example, look no further than the news of the past two weeks, regarding the international stances on the future of Yerushalayim.

The United States, led by a different Barack, is opting for a pragmatic, survivalist stance; ditto for Europe, as expressed last week by France. They look at Yerushalayim on a practical level: The Arab world will never be satisfied with a Middle East that does not incorporate a state of Palestine, with its capital in Yerushalayim. The wrath of that Arab world, seen from a pragmatist’s perspective, is a lot more dangerous than the outrage of the Jewish world – so guess who wins?

But we know how a Devorah would reply: Yerushalayim is not a random hilltop, it is the ideal of ideals within Judaism!

The walls of Yerushalayim encircle critical elements of Jewish history; just two weeks ago they found yet another shard with an inscription dating back to the period of the first Beit haMikdash, apparently marked with the name of a king mentioned in Tanach.

Those walls also encircle the essence of Jewish unity, a city owned not by any one tribe but by the nation as a whole. To this city, Jews would flock for aliyah laregel every Yom Tov. To this city, Jews would bring their maaser sheni tithe, beautifying the markets with their produce. And to this city, Jews would come every Shavuot with their Bikkurim/first fruits and give them to the kohanim.

And those walls also encircle the essence of Jewish spirituality, the Beit haMikdash and its associated triple-corded bond between individual and nation and HaShem. It is not for nothing that the sages speak of a Yerushalayim shel Maalah, a heavenly Yerushalayim parallel to Yerushalayim here on earth, a city above in which HaShem can be found when we gather in the city below.

For the Jew, descendant of the idealistic Ruth, Yerushalayim is the indispensable ideal, and this sets him at odds with the world’s survivalists, whether the military Barak of Tanach or the presidential Barack of today.

To be a descendant of idealistic Ruth often means to be at odds with the world’s pragmatic Baraks, and we must find a way to mediate between those poles.


Today we celebrate Shavuot, and we also mark the engagement of __________ and _________.

Building a Jewish home requires a blending of the real and the ideal, but the ideal must always reign supreme.

In the beginning it’s all ideal; the thoughts of how married life will look are untempered by real experience, the conversations are about ideas more than they are about reality. Certainly, an engaged couple deals with the specific facts of the wedding, of where to live, of what sort of home to have, but it’s without the nuts and bolts that make up daily life, the price of yogurt, the questions of who will prepare dinner, mow the lawn and take out the trash, the specifics of paying bills on time. Then, once a couple becomes responsible for a home, for each other, for shared life, that’s when reality kicks in and ideology can be a struggle.

To build a strong Jewish home requires both Ruth and Barak, but more Ruth than Barak. Yes, the Jewish family must make concessions to reality, but the ideological commitment of building a Jewish home, of having active Torah study at every meal, of having Shabbat guests and a tzedakah box and sefarim, must remain primary.

[Here I'll cut the web version, since the rest is about this couple in particular.]

-
No notes to add for this one, for lack of time, but there's a lot more to say sometime on Judaism, the real and the ideal...