Sunday, April 10, 2011

Rav Naftali Tzvi Yehuda Berlin (Netziv) on Right-Wing, Left-Wing and Jewish Unity, Part II

[This week's Haveil Havalim is here]

[Article very worth reading: Israel's Left Needs to Wise Up to Middle East Reality - at Ha'Aretz]

The first part of this translation of the Netziv's responsum was here. The Netziv continues to respond to an editorial which argued that observant Jews should separate from non-observant Jews, for the sake of protecting their piety.

First of all: One should know that the commandment we read daily, “You shall love HaShem your Gd,” includes two meanings, which are explained in the rulings of the Rambam. First: One should give his body, soul and desire to the desire of Gd. It is as one who loves his only son, such that he would abandon all he had for his only son’s life, for that is the entirety of a person. So one is commanded to give himself to sanctify Gd even in a case of danger, as the Rambam wrote, “How do we know that even in a case of danger one may not violate one of these three sins? As it is written, ‘And you shall love HaShem.’” This is possible and required for all Jews, for that is the entirety of the Jew. Second: One should draw close in his thought and desire to grasp Divine inspiration whenever possible… and so the Rambam wrote, “We are commanded to love the honoured and awesome Gd, as it is written, ‘You shall love HaShem your Gd.’...” And this latter element is not possible for every Jew… It is understood that not every person can merit to achieve this, and so is taught in the Sifri…

One who immerses himself in love of Gd and in drawing close to Him is following a path of special piety, for this is not possible unless one separates himself from the paths of the world. This is what is called “to the right”, meaning that he draws exceptionally close to the Shechinah. One who stands upon this lofty path cannot join with people, even to teach them Torah and proper behavior, for every conversation with people interrupts his thoughts of drawing close to Gd. It is possible only in isolation. Only Moshe Rabbeinu was on this level. Even when he spoke with Israel, after speaking to them he replaced the veil upon his face and ascended in his thoughts to his proper place. This is different from other prophets and people of great levels, even Avraham Avinu, who did not remain in his place and in his closeness to Gd when teaching others the path of Gd and Gd’s Torah, as he did when alone. The Chatam Sofer spoke about this… but since his spirit desired to be close to Gd always, he is also termed “to the right”, as will be explained.

And then there is one who serves Gd and observes Torah in all of its particulars, but he does not know the principle of love and of drawing close to Gd, and he does not live in isolation at all in order to achieve this love. This was the way of the early philosophers, who never left the way of Gd and His Torah, Gd-forbid, and they taught others of the greatness of Gd and His Torah, but they did not know how to love Gd closely. Those are called “to the left”, meaning that they are very far from nearness to Gd and to Divine inspiration.

And some travel an intermediate path, meaning that during Shema and the Amidah one draws his mind to love of Gd and being close to Him, but during the rest of the day he walks worldly paths. There are some who called ‘pious’ in this intermediate group as well, but in a way which is different from the ‘pious ones’ identified above. They are pious in their deeds. Within this group, too, there are two paths which are termed ‘pious’, one of a person who helps the community acquire merit… and the second a person who performs mitzvot separately, beyond human nature… So that there are three Jewish paths of special piety – those to the right who adhere to love of Gd, and two who are pious in their deeds.

To be continued...

Here is the Hebrew I translated here, including passages I omitted from the translation:

ראשית דבר, יש לדעת דבמ"ע ואהבת את ה' אלקיך וגו' שאנו קוראים בכל יום, נכלל שני משמעות ושניהם מבוארים בפסקי הרמב"ם ז"ל, פי' אחד שימסור גופו ונפשו וכל רצונו לרצון ה', כמו מי שאוהב את בנו יחידו ונוח לפניו להפקיר כל אשר לו בשביל חיי בנו יחידו כי זה כל האדם, כך מ"ע למסור עצמו על קידוש ה' במקום סכנה וכמש"כ הרמב"ם (בה' יסה"ת פ"ה ה"ז) ומנין שאפי' במקום סכנה אין עוברים על אחת מג' עבירות הללו שנאמר ואהבת את ה' וגו' וזה הפי' אפשר ומחויב כל איש מישראל, כי זה כל האדם מישראל,

פי' השני שיהא דבק במחשבתו ותשוקה להשיג רוה"ק בזמן שהי' אפשר או עכ"פ הערה גבוהה למעלה למשכיל ובלשון לועז מכונה אהבה זו [דיא ליבע] וכ"כ (הרמב"ם שם פ"ב ה"א) הקל הנכבד והנורא מצוה לאהבו וכו' שנאמר ואהבת את ה' אלקיך וגו' והאיך הוא הדרך לאהבתו כו', וע"ז הכונה איתא בירו' ברכות פ' הרואה שאמר ר"ע בפי' מקרא זה רחמתיך בכל לבי רחמתיך בכל נפשי, ומשמעות רחימה הוא מלשון המקרא ארחמך ה' חזקי, וכתיב התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה דפירושו דביקות הרעיון באהבה עזה, וזה הפי' אינו אפשר לכל איש מישראל, וכמש"כ ג"כ הרמב"ם בזה"ל והאיך הוא הדרך לאהבתו כו' ומפרש והולך ומובן שלא כל אדם זוכה ומגיע לכך, והכי תניא בספרי ע"ז המקרא ואהבת וגו' והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך וגו' וכי מה ענין זל"ז, אלא האיך אדם אוהב להקב"ה והיו הדברים האלה וגו' שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם:

והנה המשקיע דעתו תמיד באהבת ה' ודביקות, זהו באמת דרך החסידות שהרי א"א בכך אלא במי שפורש עצמו מהליכות עולם, והוא המכונה מיימין, היינו שמתקרב עצמו לשכינה ביותר, ומי שעומד בזה הדרך הגבוה, א"א להתחבר הרבה עם אנשים אפי' ללמדם תורה ודרכי המוסר דכל שיח ושיג עם בני אדם מפסיקים הרעיון להדביקות שא"א אלא בהתבודדות, ורק משה רבינו היה במעלה זו גם בתוך דיבורו עם ישראל ותומ"י אחר דיבורו עמהם השיב המסוה על פניו ועלה במחשבתו למקומו הראוי לו, משא"כ שארי נביאים ואנשי מעלה אפי' אברהם אבינו, בשעה שהורה לרבים דרך ה' ותורתו לא עמד במקומו ובדביקותו כמו שהי' בשעה שהתבודד בפ"ע, וכבר האריך בזה רבינו הגאון חתם סופר בהקדמתו דברים מאירים וראוים אליו זי"ע, אבל מ"מ אחר שחשקה נפשו להיות תמיד דבק בה' אזי מכונה בשם מיימין כאשר יבואר עוד:

ויש עובד את ד' ושומר תורה בכל דקדוקיה, אבל אינו יודע טעם אהבה ודביקות, ואינו מתבודד כלל להשיג אהבה זו, וזה היה דרכי הפלוסופים הקדמונים אשר לא סרו מעולם מדרך ד' ותורתו הק' ח"ו וגם הורו לאחרים גדולת ה' ותורתו אך לא ידעו האיך אוהבים את ד' בדביקות, והמה מכונים משמאילים, היינו רחוקים מקרבת השכינה ורוה"ק ביותר:

ויש הולכים בדרך ממוצע היינו בשעת ק"ש ותפלה מקרב דעתו לאהבת ד' ודביקות אבל שאר היום הליכות עולם לו, ויש גם בזה הדרך הממוצע מכונים בשם חסידים אבל באופן אחר ממה שלמעלה אלא חסידים במעשיהם, וגם בזה יש שני דרכים הנקראים חסידים, אחד המזכה רבים וכמבואר ביומא (דף פז) שעל אלה כתיב לא תתן חסידך לראות שחת, והשני שעושים המצות בדרך הפלגה ולמעלה מטבע אנושי כידוע בפרקי דחסידי במס' תענית ונמצא שלשה דרכי חסידות בישראל היינו המיימינים הדבקים באהבת ד', ושני אופני חסידות במעשה, ושלשתם מבואר במקרא אחד בעשרת הדברות ועושה חסד לאלפים לאוהביו ולשומרי מצותיו, ותניא במכילתא לאוהביו זה א"א וכי"ב ולשומרי מצותיו אלו הנביאים והזקנים, ופי' אוהביו היינו כמו א"א שהיה משוקע הרבה בדביקות ואהבת ד', ולשומרי מצותיו היינו נביאים שהיו מזכי רבים בתוכחה, והזקנים שהיו זהירים במצות בהפלגה יתירה:

והנה הנוהג חסידותו במעשה המצות פשיטא שמוכרח להיות ת"ח ולומד ושונה איך להיות נזהר במצוה עפ"י דעת תורה ולא יהא בא לעשות זר מעשהו שלא עפ"י דעת תורה ח"ו והרי לוי ופנחס שניהם קנאו על הזנות ומסרו נפשם ע"ז, והנה פנחס עלה בשביל זה לגרם המעלות ולוי גער בו אביו וכיב"ז הרבה והוא משום שנדרש לזה דיוק רב לשקול הפעולה לפי הזמן והמקום וגם בכמה דברים נדרש לדעת כללי התורה שאינם מבוארים כ"כ, ע"כ א"א להיות חסיד בזה האופן אלא אחר הגיון תורה, אכן אפילו דרך החסידות של אהבת ד' ודביקות, שנראה לפי הדמיון שא"צ לזה הגיון תורה אלא תמימות והתבודדות ומחשבתו לאהבת ד', אבל באמת אינו כן, אלא אפילו מי שמתקדש ודבק לאהבה את ד', הוא מוכרח עכ"פ להיות נזהר מאד שלא יטה אשורו מני דרך התורה, ולא תהא תשוקתו הקדושה ואהבה עזה כמות מתעהו מדרך השכל, וע"ז הזהירה תורה במצות ציצית שמרומז בה אות על תרי"ג מצות וצונו הקב"ה לעשות חוטי לבן ותכלת לשני אופני הנהגת האדם מישראל, האחד מי שהולך בדרך הכבושה לרבים בהליכות עולם לו ועל איש כזה בא חוטי לבן מין כנף להזכירהו על מעשה המצות, השני מי שמופרש לעבודת ד' ומתבודד ומשקיע דעתו לאהבת ד' ועל איש כזה בא חוטי תכלת שהוא דומה לכסא הכבוד ומדבק מחשבתו בה, ומ"מ הוא מוזהר להפסיק דביקותו ולהזדקק למצוה שבאה בזמנה, ועל שני אופנים של היהדות כתיב שני מקראות של זכירת המצות היינו מקרא וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ד' ועשיתם אותם ולא תתורו וגו' בא אזהרה על המון עם ד' ההולכים באמצע או משמאילים, ומקרא למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלקיכם, בא אזהרה לחסידים בקדושה ואהבת ד' המה המיימינים שגם המה יהיו נזהרים במעשה המצות לפי דעת תורה, אז והייתם קדושים לאלקיכם, שתהיו מרוצים לד' להשפיע עליו שפע קדושה ורוה"ק ובכל אופני חסידות שנינו באבות (פרק ב' מ"ה) ולא עם הארץ חסיד:

ועתה הנני מפרש דבר ישעיה הנביא (בס' ל') ונתן לכם ד' לחם צר ומים לחץ ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בו כי תאמינו וכי תשמאילו, הכונה בזה שבימיו היו אותם השלשה כתות בישראל, היינו כת המתנהגת בקדושה ודבקות והמה מרכבה לשכינה, וגדולי אותה הכת היו נכנפים ונסתרים בחדרים שלא יהיו אנשים מפריעים אותם מדבקותם בד', והמה מיימינים והיה כת המתנהגים בחכמת הטבע ורחוקים ממחשבה רוחנית וגדוליהם אינם נכנפים כלל, אבל התלמידים אינם מתחזקים לראות פני רבם שהרי יכולים לעמוד ע"ד רבם ע"י כתב יותר מאשר ישמעו מפיהם, משא"כ למוד תורת ד' זהו סגולתה שיראו התלמידים את פני הרב, ומש"ה הסיר משה רבינו את המסוה מעל פניו בשעה שדבר עם ישראל דברי תורה, כדי שיראו את פניו, וזהו דבר הנביא בזמנו שהיה למוד התורה נחוץ בשביל מלחמת סנחריב וכדאיתא בפרק חלק /סנהדרין צ"ד, ב'/ עה"פ וחבל עול מפני שמן, חובל עול סנחריב מפני שמנו של יחזקיהו המלך שנעץ חרב בבהמ"ד ואמר מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב, וע"ז אמר הנביא ונתן לכם ה' לחם צר ומים לחץ, היינו דרכה של תורה פת במלח ומים במשורה, ולא יכנף עוד מוריך היינו שלא יהא כדרך כת הראשונה להכנף בחדרים והיו עיניך רואות את מוריך, שלא יהיה כדרך השניה שלא היו התלמידים נדרשים לראות פני רבם, ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בו, שתשכילו ותבינו כי אך זה הדרך של שקידת התורה אגוני ומצלי בעת מלחמה על ישראל, ואך הוא הדרך לקיום האומה, כי תאמינו, בין הכת המיימינים, וכי תשמאילו, בין הכת המשמאילים הכל יבינו כי אך עמלה של תורה הוא העיקר לשמירת היהודים, והרי ביארנו מהו ימין ושמאל במהלך אמונתנו:

וממוצא דברינו, שאין כל ההולך בדרך הממוצע בעבודת ד' מכונה בשם בינוני דיש מן הממוצעים ראוים להקרא בשם חסידים אלא שאינם חסידים משוקעים בהתבודדות באהבה ודביקות, אלא חסידים במעשיהם כמו שביארנו לעיל עפ"י רבותינו בעלי התלמוד ותנא דמכילתא בפירוש המקרא בעשרת הדברות, ושנויה בס' דברים ס"פ ואתחנן שומר הברית והחסד לאהביו ולשמרי מצותיו לאלף דור, ובינוני נקרא מי שאינו פורק עול וגם אינו נזהר כ"כ, והדבר מובן דבגדר בינוני נמצאים הרבה אופנים בין צדיק לרשע:

הארכנו והרחבנו הדבר, וקוינו שלא יהא למשא לא על מעריכי העלים ולא על בעלי נפש מחזיקי הדת, כי אך זה מטרת עלה זה לתרופה, ומעתה נבוא ליתר החקירה של מעריך העלה, וד' יהי עמנו:

6 comments:

  1. Thank you for translating this. You have my attention. I'm very interested in how you translate the ending of it.

    Oh, there was Hebrew in the first post. I'll go read it. Thanks.

    ReplyDelete
  2. I haven't looked that far ahead yet. I didn't include the Hebrew on this segment, but if you'd like I could add it in.

    ReplyDelete
  3. Yes!! please the Hebrew as well. I was about to ask the same thing. Thank you very much. I had known of this responsa before. Had heard it quoted but did not know where to find it. Thank you very much. Brad

    ReplyDelete
  4. thank you very much. Im trying to figure out how to use some of the essay in my pesach seder/speeches...your thoughts?Brad

    ReplyDelete
  5. Brad-
    I'm using it as part of a dvar torah fleshing out an older derashah of mine, which you can find on this blog, on the 12 paths through Yam Suf.

    ReplyDelete