What's wrong with the Sikrikim?

One of the several reasons why religious fanaticism so easily leads to violence is that religion - and Judaism is no exception - provides sources and precedents which can be used to justify violence in any forum. People who are pathologically greedy or arrogant, and who are restrained only by religious principle, can find justification within that religion for acting on their desires. Mohammed violated a treaty and massacred Jews at Khaibar, so today's Muslim can do the same. Popes sanctioned and promoted any number of Crusades, so today's Christian can do the same.

As much as I loathe any comparison between my religious heritage and these others, extremist Jews can point to biblical examples like Shimon and Levi's massacre of the city of Shechem after the rape of their sister Dinah, to justify smashing store windows in Meah She'arim and threatening children in Beit Shemesh. The sikrikim are not murdering, of course - but they are using abuse and violence in the name of their outrage and 'righteous' indignation, and they point to religious precedent. [Although I do find it odd that they use the Sicarii of two thousand years ago as a model; per the Talmud, such as Gittin 56a-b, the leading rabbis of the day opposed the Sicarii?]

Generally, moderates wave away examples of biblical violence by saying "That was different" and not expanding, but I believe this is a mistake, leaving room for extremists to say, "My case is not different." Often moderates deny the validity of violence altogether, which comes across as inauthentic/dishonest and unconvincing in light of Torah.

We who generally accept biblical practice as model are obligated to examine those biblical precedents, understand where those sources do sanction violence, and explain why we believe those are not models for action today.

To address the above-cited example of Shimon and Levi, here are the comments of Rav Naftali Tzvi Yehudah Berlin, the Netziv (Hebrew original at the end), from his commentary to the Torah. He does not deny biblical sanction for zealotry, and even violence - but he highlights Yaakov's rejection of this approach as it was used in Shechem:

Comment to Bereishit 34:25, the attack on the city of Shechem
Biblical text - "The two sons of Yaakov, Shimon and Levi [attacked the city of Shechem]"

The word "two" is extra; in the story of Nadav and Avihu it only says, "And the sons of Aharon, Nadav and Avihu, took." This [word] comes to teach us that even though they were unified in their great anger to destroy a city and its entire contents, and they were also unified to enter into great danger, they were still "two". This means that they were different in their intent to kindle this fire.

One came with human intent, outrage for the honor of his family, which induces a "foreign fire", as is known. The other came from outraged intent for Gd, without any personal bias or desire, "the flame of Gd." One must also be very careful of this fire, to choose the right time and place; otherwise, it will destroy much. Yaakov specifed both of these approaches in his rebuke, and did not agree with the elevated fire either.


Comment to Bereishit 49:5-6, Yaakov's curse of Shimon and Levi
Biblical text: "Shimon and Levi are brothers; they have tools of violence in mecheiroteihem. In their secret let my spirit not come, and in their gathering let my honor not be united."

We should not think that Shimon and Levi were identical in everything; it is not so. They were identical in that tools of violence were mecheiroteihem, meaning their kinyan; tools of violence were what they used to bring their thoughts and desires to action.

He did not say that they were identical in their thoughts and desires, for in this they certainly were not identical. In the events of Shechem they were not identical in the intent which brought them to that deed, as we wrote earlier (34:25) based on the specifications of the text. One of them came to right the outrage against Gd, and he entered into danger as Pinchas did in the incident with Zimri. The other came out of outrage for his family's honor.

Therefore Yaakov specified as well, "In their secret [let my spirit not enter]" – When they stand in the 'secret of Gd', to be outraged for His honor. Even though our patriarch Yaakov would not have said regarding this, 'Let not my honor be united [with them],' for it certainly would be honorable for one such as him to be united with them [in the service of Gd], but, still, 'Let my spirit not enter' in this manner.

This is like the Talmudic passage (Taanit 4a), "When a Torah scholar boils, it is Torah that is boiling within him… and yet he is obligated to conduct himself gently, as it is written (Kohelet 11:10), 'And remove anger from your heart.'" Due to rage, foreign deeds, beyond any proportion to the matter at hand, are performed, and this corrupts more than in it mends.

"And in their gathering" – When they gather for a personal purpose, out of outrage for honor, it is entirely prohibited for them to enter a dangerous situation for this, and they are called 'a gathering of evil-doers'. In this, "let my honor not be united." There is no honor for me in being united with them.

The Netziv highlights a few points to consider, when weighing such actions:
1. To choose a path which does not destroy more than it mends;
2. To choose a path which is not one of anger, and is gentle;
3. To choose a path which is truly proportional.

Worth considering. Here is the Netziv's Hebrew:

העמק דבר, בראשית לד:כה
שני בני יעקב שמעון ולוי: תיבת שני מיותר ובנדב ואביהוא כתיב "ויקחו בני אהרן נדב וגו'". ובא ללמדנו דאף על גב שנתאחדו בכעס גדול להחריב עיר ומלואה, וגם התאחדו להביא עצמם לידי סכנה עצומה, מכל מקום היו שנים, היינו ששונים היו בדעת המבעיר את האש הזה, אחד בא בדעת אנושי המקנא לכבוד בית אביו, המביא לאש כזה והוא אש זרה כידוע, ואחד בא בדעת קנאת ד' בלי שום פניה ורצון היא אש שלהבת י-ה, ומכל מקום מאש כזה גם כן יש להיזהר הרבה לכוין המקום והזמן, ובלא זה היא מקלקלת הרבה, ויעקב אבינו פירש בתוכחתו שתי הדעות שהיה בזה, ולא הסכים גם לאש המעולה

העמק דבר, בראשית מט:ה
כלי חמס מכרתיהם: שלא נחשוב שנשתוו שמעון ולוי בכל דבר לא כן אלא בזה נשתוו שכלי חמס מכרתיהם היינו קניינם במה שמוציאים ורצונם לפועל הוא בכלי חמס. אמנם לא אמר שנשתוו במחשבותיהם ורצונם דבזה ודאי לא נשתוו דבמעשה שכם עצמו לא נשתוו בדעות על מה הגיעו לאותו מעשה וכמ"ש לעיל לד:כה מדיוק המקרא דאחד מהם בא לקנא קנאת ד' צבקות ונכנס בסכנה כמו פינחס במעשה זמרי וזה בא לקנא כבוד בית אביו. על כן פירש יעקב גם הוא: 'בסֹדם' - בשעה שעומדים בסוד ד' לקנא על כבודו, ואע"ג שבזה לא היה יעקב אבינו אומר אל תחד כבודי, דודאי כבוד לאיש כמוהו להתאחד אתם, אבל מכל מקום 'אל תבא נפשי' באופן כזה; וכדאיתא בתענית (דף ד, א) 'האי צורבא מרבנן דרתח, אורייתא הוא דרתחא ביה כו', אפילו הכי מיבעי למילף נפשיה בניחותא, שנאמר: 'והסר כעס מלבך'. שעל ידי כעס נעשה דברים זרים יותר מהנדרש לצורך הענין, ובזה יהיה קלקולו יותר מתיקונו. 'ובקהלם' - בשעה שנקהלים על דבר הרשות לקנא על כבוד - וזהו איסור גמור להכנס בסכנה בשביל זה ונקרא קהל מרעים - 'אל תחד כבודי'. זה אין כבוד לפנַי כלל להיות מתאחד עמהם.

On studying History: Rav Hirsch and the Netziv

I used the following two sources in a recent class on History and Memory.

Rabbi Samson Raphael Hirsch, early 19th century Germany, The Relevance of Secular Studies, Collected Writings 7:97 (From an essay available on-line at http://www.stevens.edu/golem/llevine/rsrh/relevance_secular_studies_jewish_education.pdf)

Here, then, we have a people that emerged from the course of world history, that was placed into the midst of the nations to advance the goals of world history, and that was endowed with historical vision. Should not the sons of such a people understand that historical studies of the development of nations are truly not superfluous, but that they are, in fact, virtually indispensable? Will the sons of the Jewish people even begin to understand that ancient vision defining the missions of the three basic national prototypes of mankind if they know nothing about the influence of the Yaphetic-Hellenic spirit on the civilization of other nations, an influence that endures to this day?


And then here is Rabbi Chaim Berlin, late 19th century Russia, writing in the foreword to his father the Netziv's Meromei Sadeh regarding his father's approach to biography (not the same as history, perhaps, but I think close enough for our purposes):

באזני שמעתי מפיו הקדוש, בעת שהגיע לעיניו תולדות רע״א ז״ל... שנדפס בברלין בשנת תרכ״ב, לא רצה להביט עליו אף במעוף קל, ואמר שכל זה בכלל האמור בירושלמי אין עושין נפשות לצדיקים שדבריהם הן זכרונם, ומה מני יהלוך לדעת יום הולדתו או יום פטירתו, או תואר פרצוף תמונתו אם כה היה או כה, והעיקר לשום עין ולב על דברי תורתו

With my own ears I heard from his holy mouth, when the biography of Rabbi Akiva Eiger was brought before his eyes, published for the first time in Berlin in 1862: He did not want to look at it for so much as an instant, saying, "All of this is within the Jerusalem Talmud's statement, 'We do not construct monuments for the righteous; their words are their memorial.' What will come of my knowing the day of his birth or death, or whether his face looked thus or thus? The essence is to put our eye and heart to the words of his teachings."

I think Rav Hirsch (source 1) views the study of world history as important to the fulfillment of the Jew's mission as Jew. But what do you make of the Netziv's view (source 2) - Is it a rejection of the study of history, or is it simply a different derech in studying history? And is it depersonalizing, or more personalizing?

Rav Naftali Tzvi Yehuda Berlin (Netziv) on Right-Wing, Left-Wing and Jewish Unity, Part IV

This is the fifth installment in a translation of Rabbi Naftali Tzvi Yehuda Berlin's responsum on Jewish unity. The Netziv continues to respond to an editorial which argued that observant Jews should separate from less-observant Jews, for the sake of protecting their piety. For previous parts of this series, click here.

In this part, the Netziv argues that Jews don’t even separate from members of other religions, despite specific instructions to do so and despite the evidence of millenia of Jewish suffering associated with assimilation – and so any drive like this would be unsuccessful. He then continues to contend that separation isn’t the right strategy, in any case; rather, the emphasis should be upon spreading study of Torah.

Second: HaShem desires that we should be separate from the other nations and alone, as it is written, ‘Gd will guide them to be alone.” Bilam said, “They are a nation who dwells alone, and will not be counted among the nations,” meaning that when the Jews are alone and do not mix among them, they will dwell at rest, and when they mix among the nations then they will not be considered an independent nation. It is also written, “And Israel dwelled securely, alone, the eye of Yaakov,” and the meaning of “the eye of Yaakov” is Gd’s desire, His vision, and this is that Yisrael should dwell securely with the nations, not to compete with them, to be alone, meaning to separate from the nations of the world and not to be mixed in with them.

And yet, despite these instructions, we have not separated on our own from the nations, as is seen in the Talmud (Sanhedrin 104), “It is written, ‘How did she come to dwell alone,’ and Rabbah cited R’ Yochanan, saying, “I [Gd] said, ‘And Israel dwelled securely, alone,’ and now we have come to, ‘Why does she dwell alone’ for the nations distance themselves from the Jews on their own.”…

And from the start Gd warned Avraham, “Your children will be strangers in a land that is not theirs,” and this was not only prophecy but command and warning, to make it so. This is why it is written regarding Yaakov, “And he sojourned there,” and the Sages taught, “This teaches that he did not descend there to sink in, but to sojourn there…” This does not mean that Yaakov descended with intentions not to remain there for his entire life but to remain only for some years until the famine would end. This cannot be said, for Yaakov had already heard from Gd, “I will make you a great nation there,” and so he knew that he would be there for many years, and that this would fulfill Gd’s word to Avraham, “Your children will be strangers in a land that is not theirs, and they will be made to work and they will be oppressed for four hundred years!”

Rather, “He did not descend there to sink in” means that he did not descend to become a citizen of the land, as Pharaoh wished and demonstrated in honoring Yaakov and his children. Yaakov said that he did not wish for this citizenship, but, “We have come to sojourn in the land,” to be strangers in a land that is not ours. He guarded the word of Gd to Avraham, “Your children will be strangers,” and Gd’s word stands forever.

Because of this Divine instruction, what does Gd despite all of our attempts in exile to become like, and become one with, the nations? Gd turns the heart of the nations to distance the Jews and isolate them. This is why we say in the Haggadah, after the verse, “And He said to Avraham: Know that your children will be strangers in a land that is not their own,” “This is what stood for our ancestors and for us, that not only one stood to eradicate us, but in every generation they stand against us to eradicate us, and Gd saves us from their hands.” “This” cannot refer to the promise to Avraham that we would exit with great wealth, for that was only stated regarding Egypt… Rather, “This” refers to Gd’s word, “Your children will be strangers.” This promise stood for our ancestors and for us, guaranteeing that in every generation they would stand against us to eradicate us, when the Jews do not wish to fulfill Gd’s word of being strangers in order to be a separately identified nation. We try to draw near and join with them, and therefore they stand upon us to eradicate us. But Gd saves us from their hand.

This is also why we say, “Go learn from what Lavan the Aramean tried to do.” Lest someone who considers himself wise say that the opposite is true, that if only we were completely integrated with the nations then we would not be hated by them and they would not try to destroy us – to this we reply, “Go learn from what Lavan the Aramean tried to do.” We were very close to him; all of us were his children! And yet he tried to uproot everything. “Everything” does not only refer to Yaakov, for then it would have said, “tried to kill our father.” Rather, the meaning of “everything” is all of Judaism…

And yet, despite all of this, it has been difficult for us to distance ourselves from idolaters, because it is against the natural human inclination to join with friends, whether they are good or bad. How, then, could we tell our children to separate from each other in all of the ways of our world?!

Rather, if we wish to strengthen religion in our midst and not let it weaken in our hearts and in the hearts of our children, then we must study the earlier generations, as it is written,“I will learn from the elders.” When righteous King Chizkiyahu saw that the pillars and foundations of religion became weak in the days of Achaz, what did he do? He placed a sword in the study hall and declared, “One who will not involve himself in Torah should be stabbed with the sword!” Even though this study would be for entirely wrong motives, meaning it would not be for the sake of the mitzvah of Torah study, and certainly it would not be out of love of Gd but only to save themselves from death, still, this point strengthened religion effectively…

So we should strngthen religion by spreading Torah in study halls, and developing all possible strategies to strengthen public Torah study, and not to examine whether people are studying for proper motivations or not…

-
The Hebrew text associated with this part is:

שנית הלא אפי' עם אוה"ע שרצון ד’ שנהיה נפרדים מהם ולהיות בדד כדכתיב ד’ בדד ינחנו, ובלעם אמר הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, וביאורו בשעה שהוא לבדד ואינו מתערב עמהם ישכון במנוחה, ובגוים, בשעה שהוא מתערב עם הגוים עו"ג לא יתחשב אינו נחשב לגוי בפ"ע, וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב, פירושו דעין יעקב היינו תשוקתו ושימת עינו היה שישכון ישראל בטח עם אוה"ע היינו שלא יתחרו עמהם וגם להיות בדד היינו להפרד מאוה"ע בלי התערבות, וכ"ז לא הועיל לנו להפרד מן העו"ג ע"ד דאיתא (בסנהדרין דף קד) איכה ישבה בדד אמר רבה אר"י אני אמרתי וישכון ישראל בטח בדד עכשיו איכה ישבה בדד, שאוה"ע מתרחקים ממנו, ובפסחים (דף קיח) איתא מ"ד בזר עמים קרבות יחפצון מי גרם לישראל שיתפזרו כ"כ בעמים קרבות יחפצון, עבור מה שחפצים להתקרב עם העו"ג ביותר ומראש הזהיר הקב"ה את א"א כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ואין זה דבר נבואי לבד אלא צווי ואזהרה שיהי' כן ומשום זה כתיב ביעקב אבינו ויגר שם, ודרשו חז"ל מלמד שלא ירד להשתקע אלא לגור שם כמו שנאמר לגור בארץ באנו, ואין הפי' שלא ירד להשתקע כל ימי חייו אלא לגור איזה שנים עד כלות הרעב בארץ, דודאי אאל"כ שהרי יעקב כבר שמע מפי ד’ כי לגוי גדול אשימך שם, וידע בזה כי הרבה שנים יהיו שמה וכי זה הוא דבר ד’ לא"א כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה אלא משמעות שלא ירד להשתקע היינו להיות כאזרח הארץ כמו שיהי' לרצון לפרעה אשר הוקיר את יעקב וזרעו אבל יעקב אמר שאינו חפץ בזה אלא לגור בארץ באנו, להיות גרים בארץ לא לנו, והיינו משום דשמר דבר ד’ לאברהם כי גר יהיה זרעך וגו', ודבר ד’ יקום לעולם, ע"כ כל מה שאנחנו משתדלים בגלות להשתוות ולהתאחד עמהם מה עושה הקב"ה, מסב לב אוה"ע להרחיקם ולעשות אותם בדד, והיינו שאנו אומרים בהגדה אחר שאנו אומרים זה המקרא ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וגו' והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם, וא"א לפרש והיא היינו הבטחה שהיה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול וגו' שהרי זה לא הי' אלא במצרים וא"כ אין בזה שום רמז על כל דור אלא ה"פ, והיא, היינו דבר ד’ כי גר יהיה זרעך היא שעמדה לאבותינו ולנו שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והוא משום שאין רוצים להקים דבר ד’ כי גר יהיה זרעך כדי להיות גוי מצוין בפ"ע, ואנו משתדלים להתקרב ולהתאחד עמהם ע"כ עומדים עלינו לכלותנו אלא שהקב"ה מצילנו מידם, וע"ז אנו אומרים צא ולמד מה בקש לבן הארמי וכו' שלא יבא מתחכם ויאמר להיפך אלא אם היינו מעורבים לגמרי עם הגוים לא היינו שנואים להם ולא בקשו לכלותנו ע"ז אנו אומרים צא ולמד מלבן הארמי שהרי אנו היינו מקורבים עמו הרבה שהרי כולנו בניו, ובכ"ז בקש לעקור את הכל, משמעות הכל אינו מתפרש על יעקב לבדו דא"כ היה לנו לומר בקש להרוג את אבינו, אלא משמעות את הכל כל היהדות, וזה אנו למדים מדכתיב ארמי אובד אבי בהווה אלא הכונה שלא רק באותה שעה שפגע וחשדו בגנבה בקש להרגו אלא גם אחר שנוכח על צדקו ואין לו עליו מאומה מ"מ אילו היה בידו להרגו היה הורגו, ובאמת מבואר הכי בלשון לבן שאמר ליעקב יש לאל ידי לעשות עמכם רע ואלהי אביכם וגו' ולכאורה אינו מובן למי דבר בלשון רבים הלא עם יעקב לבדו דבר עד כה וכי אפשר שרצה להרוג גם בנותיו ובניהם, אלא שכאן דבר עם ההולכים אחר יעקב היינו שנתגיירו והלכו עם יעקב כמו שכתוב בין אחי ובין אחיך, ולכולם היה ברצונו להרוג אע"ג שאין לו עליהם מאומה אבל בקש לעקור את היהדות, ואע"ג שלא התרחקו מעולם מלבן וזרעו אלא מ"מ בקש לעקור את היהדות, וכ"ז היה בשביל שהיו קרובים ומעורבים עם לבן ולא היו כגרים בעירם, ומזה יש ללמוד דכל מה שהיינו מתקרבים עם העו"ג, יותר היו מרחקים אותנו ומבקשים לאבדנו ואחר כ"ז היה קשה עלינו להתרחק מהעו"ג משום שהוא נגד טבע בני אדם להתחבר עם רעים בין טובים בין רעים ואיך אמרנו לבנינו להיות נפרדים איש מאת רעהו בכל הליכות עולם לנו:

אלא אם באנו לחזק את הדת בקרבנו ושלא ירף בלבנו ובלב בנינו עלינו להתבונן מדורות הראשונים כדכתיב מזקנים אתבונן, והנה בשעה שראה יחזקיהו המלך הצדיק שנתרופפו עמודי ויסודי הדת בימי אחז, מה עשה נעץ חרב בביהמ"ד ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב, ואע"ג דא"כ יהיה הלמוד שלא לשמה ממש, היינו שלא לשם מצות ת"ת ומכש"כ שלא באהבת ה' אלא כדי שלא יהרוגו, מ"מ זה הפרט החזיק את הדת ע"צ היותר טוב ומועיל כידוע:

ויאשיהו המלך החסיד כשראה את החרבן וישראל יגלה מעל אדמתו והיה מקום לחוש שתאבד תורה ויהדות ח"ו מישראל מה עשה כתיב (בדה"י ב') ויאמר יאשיה ללוים המבינים לכל ישראל תנו את ארון הקודש בבית אשר בנה שלמה מלך ישראל אין לכם משא בכתף עתה עבדו את ה' אלהיכם ואת עמו ישראל. והנה אמרו חז"ל (במ' יומא דף נב:) תנו את ארון הקודש וגו' היינו שגנז את הארון, אבל לא נתבאר מה אומרו עתה עבדו את ה' אלהיכם ואת עמו ישראל, במה הגיע היום לעבוד באופן אחר ממה שהיה עד כה, וגם קשה להבין דברו אין לכם משא בכתף וכו' וכי עד כה היו נושאים את הארון, וכבר עמדו בזה בירושלמי שקלים ואכ"מ, אבל הענין בשביל שהיו עד כה הכהנים גדולים משוקעים בהתבודדות ואהבה ודביקות לה', וכך היו הלוים קדושי עליון, וא"כ לא היו יכולין להרביץ תורה ברבים ולהרבות תלמידים שמפריעים הדביקות כמש"כ לעיל, והיה מכונה עבודה קדושה זו בשם מרכבה לשכינה ובלשון המקרא נקרא בשם משא בכתף מקום משכן הדעת וכמו שבארנו בהע"ד לשון המקרא כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו, ועתה הזהיר המלך החסיד, שאין לכם משא בכתף כלומר אין לכם להתבודד ולהיות שקועים באהבת ה' ולהיות ספונים בפ"ע אלא עתה עבדו את ה' ואת עמו ישראל יחד, היינו במה שילמדו תורה ברבים ועפ"י דבר המלך קמו אז החרש והמסגר אלף כולם עושי מלחמה ותניא בספרי פ' האזינו שהיו עושים מלחמתה של תורה ואחריהם באו אנשי כנה"ג והזהירו עוד והעמידו תלמידים הרבה ובזה נתקיימה תורה ויהדות בישראל:

כך עלינו לעשות להחזיק הדת להרבות תורה בבתי מדרשים ולעשות כל תחבולות שאפשר שיתעסקו בתורה ברבים ולא לדקדק אם חבירו לומד לשמה או שלא לשמה

Rav Naftali Tzvi Yehuda Berlin (Netziv) on Right-Wing, Left-Wing and Jewish Unity, Part III

[For previous parts of this series, click here.]

The Netziv continues to respond to an editorial which argued that observant Jews should separate from non-observant Jews, for the sake of protecting their piety.

The editor wrote as his eyes saw, as he is there, that our generation is not like earlier generations. In earlier generations [he alleges], intermediate people were not in such grave danger of rejecting the yoke of Torah and commandments, as are the wayward and yoke-rejecting people of every generation. Today’s time is different; the Jew who does not intend and desire to stray from the Torah of Gd and to weaken on his right, is still in danger if he does not place Gd opposite him always, being careful lest his feet stumble from the path of life. Without paying attention, he could lose his eternity and his hope from Gd and from His holy Torah. One cannot contradict what the senses perceive, but examination of why this has happened is required.

First, one should know that it is not as the editor wrote, that since Yehudah was sanctified and Yisrael became a nation, there was never a generation as lawless as this, Gd-forbid. The truth is otherwise.

Even when we first entered Israel, and for many generations afterward when the compulsion for idolatry reigned and burned like an oven, as seen in Sanhedrin 102b, no one could be certain about himself that he would not come to idolatry, unless he acted in a path of piety, to continually turn his thoughts and path to Gd. We learned this from Yehoshua’s message to Israel (Yehoshua 24) after he laid out before them the possibilities of serving Gd and of serving the gods of the Emorites. He wanted the nation, “You cannot serve Gd, for Gd is holy, etc” and they replied as one, “No, for we will serve Gd,” and Yehoshua continued to say, “You are witnesses to yourselves that you have chosen to serve Gd,” and they declared, “Witnesses.” He added, “Now remove all foreign gods from your midst, and turn your hearts to Gd, Gd of Israel,” and the nation replied, “We will serve HaShem our Gd, and we will listen to His voice.” It is not clear what warning Yehoshua added at the end and what the nation replied. It is that Yehoshua knew that the inclination for idolatry would reign in Israel… and so he warned them not to trust their current desire to serve Gd, and he said, “If you truly accept that you will not worship idolatry, remove the foreign gods from your midst” against your will, meaning, even that which the Canaanites worship in your midst, remove against their will, so thatyou will not be drawn after them. “And turn your hearts to Gd,” meaning not to depend upon the idea that you could never come to idolatry even were you not turned to Gd. Turn your hearts to Gd, place Gd opposite your hearts always. This was Yehoshua’s warning, knowing prophetically that the inclination for idolatry would be in Israel, but the Jews did not know and the nation of Gd did not contemplate Yehoshua’s warning, and they replied this time as well, “We will serve HaShem our Gd and listen to His voice,” meaning that we need not worry so much. Even without turning our hearts continually to Gd, in the manner of piety, we will worship Gd and not idolatry. But what happened? In those generations they violated Yehoshua’s warning and stumbled for many generations…

The editor ruled and advised this generation to be cautious, to separate from each other entirely as Avraham separated from Lot. I beseech the editor! This counsel is harsh as swords to the body of the nation and its existence! When we were in our holy land, almost in our dominion, in the time of the Second Temple, the land was ruined and the House was destroyed and the Jews were exiled because of the strife between the Pharisees and the Sadducees! And needless hatred caused much bloodshed, and all without legal grounds. When a Pharisee saw someone being lenient insome matter, even though that person had simply sinned and was not a Sadducee, still, because of needless hatred he judged the person a Sadducee, who could be caused to die! And so bloodshed spread with permission and as a mitzvah, in error. The Torah hinted to this in Bamidbar 36:34, as is explained in Haamek Davar and Herchev Davar there. It is not unimaginable to think that we could reach that stage, Gd-forbid, today as well, such that in the eyes of a person who holds on to religion, one who does not follow service of Gd could be judged a heretic and distanced, and one would pursue the other with false, imaginary legal permission, and – Gd forbid – he could destroy the entire nation of Gd, even were we in our own land and dominion.

This is certainly true when we are conquered, in exile, the Jews as scattered sheep among the nations, compared to dust of the ground in exile, as Gd told Yaakov, “Your descendants will be as the dust of the ground.” The nations are compared to great, flooding waters, as Yeshayah wrote… And there is no way to save a clod of earth in the flood of great waters, unless the dirt will become hardened stone such that a river flooding it would not be able to roll it other than from place to place, without destroying it entirely. So, the Jews among the nations have no way to be saved other than to be the stone of Israel, to be joined in one group, such that no nation or tongue could destroy them.

How, then, could we say to separate one man from another, so that the nations would come and drown us bit by bit, Gd-forbid!

Hebrew here, including phrases I ellipsized:

הן המעריך כותב מה שעיניו רואות באשר הוא שם, כי לא כדורות הקודמים הדור החי עמנו. בדורות הקודמים לא היו הבינונים בסכנה כ"כ שיפרוק עול תורה ומצות כמו האנשים הזרים ופורקי עול שמצויים בכל דור, ולא כן העת החיה, האדם מישראל אשר מראש אין בדעתו ורצונו לסור מאחרי תורת ד’ ולא למוט מימינו, מ"מ אם לא ישוה ד’ לנגדו תמיד להזהר שלא ימוטו רגליו מני אורח חיים, הרי הוא בחזקת סכנה ומבלי משים יאבד נצחו ותוחלתו מד’ ותורתו הק', ואין להכחיש מה שהחוש רואה, אלא שנדרש לחקירה מדוע קראנו כל אלה:

ומראש יש לדעת שלא כדברי המעריך אשר מאז היתה יהודה לקדשו ישראל לגוי לא היה דור פרוץ כעת הזה ח"ו, לא כן האמת, כי גם בעת בואנו לאה"ק והרבה דורות אחרי כן אחרי שהיה יצרא דע"ג שולט ובוער כתנור וכדאיתא (בסנהדרין דף קב:) ממילא לא היה איש בטוח בעצמו שלא יגיע לידי ע"ז אם לא שהתנהג בדרך חסידות להטות מחשבותיו תמיד שיהא נוכח ד’ דרכו. ודבר זה למדנו מדברי יהושע לישראל (בס' יהושע כד), אחרי אשר הציע לפניהם עבודת ד’ ועבודת אלהי האמורי וגם הזהיר את העם ואמר לא תוכלו לעבוד את ד’ כי אלקים קדושים הוא וגו' והמה ענו כשורה לא כי את ד’ נעבוד, והוסיף יהושע לאמר עדים אתם בכם כי אתם בחרתם לכם את ד’ לעבוד אותו ויאמרו עדים, הוסיף עוד ועתה הסירו את אלהי הנכר אשר בקרבכם והטו את לבבכם אל ד’ אלקי ישראל ויאמרו העם אל יהושע את ד’ אלקינו נעבוד ובקולו נשמע, ולא נתבאר מה זה הוסיף יהושע באחרונה להזהיר ומה ענו אותו העם, אלא הענין שידע יהושע יצרא דע"ז ישלוט באה"ק וכדאיתא במדרש שה"ש עה"פ רחצתי את רגלי איככה אטנפם, שאמרו ישראל בדורו של עזרא שאינם רוצים לשוב לאה"ק משום שרחצתי את רגלי מיצרא דע"ז איככה אטנפם, שאותו מקום משיאנו לע"ז, ע"כ הזהיר יהושע אותם שלא תהיו בטוחים על רצונכם היום לעבוד את ד’, ע"כ אם באמת אתם מקבלים עליכם שלא לעבוד ע"ז, בע"כ תסירו את אלהי הנכר אשר בקרבכם, היינו אפי' מה שהכנענים עובדים ע"ז בקרבכם, תסירו בע"כ, כדי שלא תהיו נמשכים אחריהם,

וגם הטו את לבבכם אל ד’, פי' שלא תסמכו אשר גם מבלי משים לב אל ד’ לא תגיעו לידי ע"ז, אלא תטו את לבבכם אל ד’, לשוות את ד’ נגד לבבכם תמיד, זאת היה אזהרת יהושע אשר ידע בנבואה יצרא דע"ז באה"ק, אבל ישראל לא ידע עם ד’ לא התבונן באזהרת יהושע, ויענו גם בפעם הזה את ד’ אלקינו נעבוד ובקולו נשמע, פי' אין לנו לירא כ"כ, אלא גם בלי הטית הלב תמיד שהוא דרך חסידות, לא נעבוד ע"ז אלא את ד’ אלקינו, והנה מה עלה בדורות הללו עברו על אזהרת יהושע ונכשלו כמה דורות עד שבא שמואל הנביא וחזר להזהיר ע"ז כמבואר (בס' שמואל א' ז'), ויאמר שמואל אל כל בית ישראל אם בכל לבבכם אתם שבים אל ד’ הסירו את אלהי הנכר וגו' והכינו לבבכם אל ד’ ועבדוהו לבדו וכתיב שם דאז עשו כן ויסירו ב"י את הבעלים ואת העשתרות ויעבדו את ד’ לבדו, ומשמעות לבדו, לא את עצמו וביתו כי אם את ד’ והיינו אזהרת והכינו לבבכם וגו', שהוא מדה גבוהה למעלה מטבע האנושית והוא דרך החסידות ומש"ה נתקיים בידם הרבה דורות עד שהגיעו למלכי ישראל ויהודה החוטאים ומחטיאים ועוד סיבה אשר יבואר לפנינו וחזרו ליצרא דע"ז עד שגלו, ובביאורנו על התורה הנקרא העמק דבר בארנו שגם התורה הזהירה ע"ז ע"י משה רבינו ומוסרו בס"פ נצבים ראה נתתי לפניך היום וגו' ואין כאן מקום להאריך ולבאר יותר, אבל כ"ז היה בדור שהיה יצרא דע"ז בוער בישראל, ולא היה בכח האדם לעמוד בנסיון אם לא בדרך החסידות משא"כ מאז שהתפללו אנשי כנה"ג על יצרא דע"ז כדאיתא ביומא (דף סט:), שוב אע"ג שהי' בכל דור הרבה פורצי דרך התורה מ"מ לא הי' אלא בהתגברות התאוה או שארי מדות רעות ומי שאין בו טבע אותם המדות לא היה נמשך אחרי בעלי עבירה הללו, ולא היו הבינונים מסוכנים שלא יכשלו ברשת בעלי עבירה, אבל בדור החי שרבו אפיקורסות ושבושי דעות באמונת התלמוד וכדומה, וכבר אמרו חז"ל (במ' ע"ג /ע"ז/ דף כז:) לא ישא ויתן אדם עם המינין כו' ומפרש בגמ' מינות דמשכא דאתי לממשך בתרייהו, מש"ה מי שאינו משים אל לבו להזהר הרבה הרי הוא בחזקת סכנה שיהיה נגרר גם הוא במשך איזה זמן:

והנה המעריך הורו והוגו עצה להיות נשמר מדור זה להפרד זה מזה לגמרי כמו שנפרד אברהם מלוט, במטותא מן המעריך עצה זו קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה, הן בשעה שהיינו באה"ק וברשותנו כמעט בבית שני נעתם ארץ וחרב הבית וגלה ישראל בסבת מחלוקת הפרושים עם הצדוקים וגם הסב מחמת שנאת חנם הרבה ש"ד מה שאינו מן הדין היינו בשעה שראה פרוש שאחד מיקל באיזה דבר אע"ג שלא היה צדוקי כלל אלא עשה עבירה, מ"מ מחמת ש"ח היה שופטו לצדוקי שמורידין אותו, ומזה נתרבה ש"ד בהיתר ולשם מצוה בטעות וכבר רמז ע"ז בתורה (ס' במדבר סי' לו מקרא ל"ד) כמבואר בהע"ד והר"ד, וכ"ז אינו רחוק מן הדעת להגיע ח"ו בעת כזאת ג"כ אשר עפ"י ראות עיני א' ממחזיקי הדת ידמה שפלוני אינו מתנהג עפ"י דרכו בעבודת ד’ וישפטנו למינות ויתרחק ממנו ויהיו רודפים זא"ז בהיתר בדמיון כוזב ח"ו, ושחת כל עם ד’ חלילה זהו אפילו אם היינו בארצנו וברשותנו:

ומכש"כ בשעה שאנו כבושים בגולה ושה פזורה ישראל בין אוה"ע, ואנו נמשלים בגולה כעפר הארץ וכמו שאמר הקב"ה ליעקב אבינו והיה זרעך כעפר הארץ ואוה"ע נמשלו למים רבים שוטפים כדכתיב בס' ישעיה הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון ואין תקנה לגוש עפר בשטף מים רבים אם לא שנעשה מן העפר אבן מוצק אז אפי' נהר שוטף עליו אינו מגלגלו אלא ממקום למקום אבל אינו מאבדו לגמרי כך ישראל בעמים אין להם תקנה אלא להיות אבן ישראל, היינו שיהיו מחוברים באגודה אחת אז אין אומה ולשון יכולים לאבדם, והאיך נאמר להפרד איש מרעהו ויבאו אוה"ע ושטפונו מעט מעט ח"ו:

Rav Naftali Tzvi Yehuda Berlin (Netziv) on Right-Wing, Left-Wing and Jewish Unity, Part II

[This week's Haveil Havalim is here]

[Article very worth reading: Israel's Left Needs to Wise Up to Middle East Reality - at Ha'Aretz]

The first part of this translation of the Netziv's responsum was here. The Netziv continues to respond to an editorial which argued that observant Jews should separate from non-observant Jews, for the sake of protecting their piety.

First of all: One should know that the commandment we read daily, “You shall love HaShem your Gd,” includes two meanings, which are explained in the rulings of the Rambam. First: One should give his body, soul and desire to the desire of Gd. It is as one who loves his only son, such that he would abandon all he had for his only son’s life, for that is the entirety of a person. So one is commanded to give himself to sanctify Gd even in a case of danger, as the Rambam wrote, “How do we know that even in a case of danger one may not violate one of these three sins? As it is written, ‘And you shall love HaShem.’” This is possible and required for all Jews, for that is the entirety of the Jew. Second: One should draw close in his thought and desire to grasp Divine inspiration whenever possible… and so the Rambam wrote, “We are commanded to love the honoured and awesome Gd, as it is written, ‘You shall love HaShem your Gd.’...” And this latter element is not possible for every Jew… It is understood that not every person can merit to achieve this, and so is taught in the Sifri…

One who immerses himself in love of Gd and in drawing close to Him is following a path of special piety, for this is not possible unless one separates himself from the paths of the world. This is what is called “to the right”, meaning that he draws exceptionally close to the Shechinah. One who stands upon this lofty path cannot join with people, even to teach them Torah and proper behavior, for every conversation with people interrupts his thoughts of drawing close to Gd. It is possible only in isolation. Only Moshe Rabbeinu was on this level. Even when he spoke with Israel, after speaking to them he replaced the veil upon his face and ascended in his thoughts to his proper place. This is different from other prophets and people of great levels, even Avraham Avinu, who did not remain in his place and in his closeness to Gd when teaching others the path of Gd and Gd’s Torah, as he did when alone. The Chatam Sofer spoke about this… but since his spirit desired to be close to Gd always, he is also termed “to the right”, as will be explained.

And then there is one who serves Gd and observes Torah in all of its particulars, but he does not know the principle of love and of drawing close to Gd, and he does not live in isolation at all in order to achieve this love. This was the way of the early philosophers, who never left the way of Gd and His Torah, Gd-forbid, and they taught others of the greatness of Gd and His Torah, but they did not know how to love Gd closely. Those are called “to the left”, meaning that they are very far from nearness to Gd and to Divine inspiration.

And some travel an intermediate path, meaning that during Shema and the Amidah one draws his mind to love of Gd and being close to Him, but during the rest of the day he walks worldly paths. There are some who called ‘pious’ in this intermediate group as well, but in a way which is different from the ‘pious ones’ identified above. They are pious in their deeds. Within this group, too, there are two paths which are termed ‘pious’, one of a person who helps the community acquire merit… and the second a person who performs mitzvot separately, beyond human nature… So that there are three Jewish paths of special piety – those to the right who adhere to love of Gd, and two who are pious in their deeds.

To be continued...

Here is the Hebrew I translated here, including passages I omitted from the translation:

ראשית דבר, יש לדעת דבמ"ע ואהבת את ה' אלקיך וגו' שאנו קוראים בכל יום, נכלל שני משמעות ושניהם מבוארים בפסקי הרמב"ם ז"ל, פי' אחד שימסור גופו ונפשו וכל רצונו לרצון ה', כמו מי שאוהב את בנו יחידו ונוח לפניו להפקיר כל אשר לו בשביל חיי בנו יחידו כי זה כל האדם, כך מ"ע למסור עצמו על קידוש ה' במקום סכנה וכמש"כ הרמב"ם (בה' יסה"ת פ"ה ה"ז) ומנין שאפי' במקום סכנה אין עוברים על אחת מג' עבירות הללו שנאמר ואהבת את ה' וגו' וזה הפי' אפשר ומחויב כל איש מישראל, כי זה כל האדם מישראל,

פי' השני שיהא דבק במחשבתו ותשוקה להשיג רוה"ק בזמן שהי' אפשר או עכ"פ הערה גבוהה למעלה למשכיל ובלשון לועז מכונה אהבה זו [דיא ליבע] וכ"כ (הרמב"ם שם פ"ב ה"א) הקל הנכבד והנורא מצוה לאהבו וכו' שנאמר ואהבת את ה' אלקיך וגו' והאיך הוא הדרך לאהבתו כו', וע"ז הכונה איתא בירו' ברכות פ' הרואה שאמר ר"ע בפי' מקרא זה רחמתיך בכל לבי רחמתיך בכל נפשי, ומשמעות רחימה הוא מלשון המקרא ארחמך ה' חזקי, וכתיב התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה דפירושו דביקות הרעיון באהבה עזה, וזה הפי' אינו אפשר לכל איש מישראל, וכמש"כ ג"כ הרמב"ם בזה"ל והאיך הוא הדרך לאהבתו כו' ומפרש והולך ומובן שלא כל אדם זוכה ומגיע לכך, והכי תניא בספרי ע"ז המקרא ואהבת וגו' והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך וגו' וכי מה ענין זל"ז, אלא האיך אדם אוהב להקב"ה והיו הדברים האלה וגו' שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם:

והנה המשקיע דעתו תמיד באהבת ה' ודביקות, זהו באמת דרך החסידות שהרי א"א בכך אלא במי שפורש עצמו מהליכות עולם, והוא המכונה מיימין, היינו שמתקרב עצמו לשכינה ביותר, ומי שעומד בזה הדרך הגבוה, א"א להתחבר הרבה עם אנשים אפי' ללמדם תורה ודרכי המוסר דכל שיח ושיג עם בני אדם מפסיקים הרעיון להדביקות שא"א אלא בהתבודדות, ורק משה רבינו היה במעלה זו גם בתוך דיבורו עם ישראל ותומ"י אחר דיבורו עמהם השיב המסוה על פניו ועלה במחשבתו למקומו הראוי לו, משא"כ שארי נביאים ואנשי מעלה אפי' אברהם אבינו, בשעה שהורה לרבים דרך ה' ותורתו לא עמד במקומו ובדביקותו כמו שהי' בשעה שהתבודד בפ"ע, וכבר האריך בזה רבינו הגאון חתם סופר בהקדמתו דברים מאירים וראוים אליו זי"ע, אבל מ"מ אחר שחשקה נפשו להיות תמיד דבק בה' אזי מכונה בשם מיימין כאשר יבואר עוד:

ויש עובד את ד' ושומר תורה בכל דקדוקיה, אבל אינו יודע טעם אהבה ודביקות, ואינו מתבודד כלל להשיג אהבה זו, וזה היה דרכי הפלוסופים הקדמונים אשר לא סרו מעולם מדרך ד' ותורתו הק' ח"ו וגם הורו לאחרים גדולת ה' ותורתו אך לא ידעו האיך אוהבים את ד' בדביקות, והמה מכונים משמאילים, היינו רחוקים מקרבת השכינה ורוה"ק ביותר:

ויש הולכים בדרך ממוצע היינו בשעת ק"ש ותפלה מקרב דעתו לאהבת ד' ודביקות אבל שאר היום הליכות עולם לו, ויש גם בזה הדרך הממוצע מכונים בשם חסידים אבל באופן אחר ממה שלמעלה אלא חסידים במעשיהם, וגם בזה יש שני דרכים הנקראים חסידים, אחד המזכה רבים וכמבואר ביומא (דף פז) שעל אלה כתיב לא תתן חסידך לראות שחת, והשני שעושים המצות בדרך הפלגה ולמעלה מטבע אנושי כידוע בפרקי דחסידי במס' תענית ונמצא שלשה דרכי חסידות בישראל היינו המיימינים הדבקים באהבת ד', ושני אופני חסידות במעשה, ושלשתם מבואר במקרא אחד בעשרת הדברות ועושה חסד לאלפים לאוהביו ולשומרי מצותיו, ותניא במכילתא לאוהביו זה א"א וכי"ב ולשומרי מצותיו אלו הנביאים והזקנים, ופי' אוהביו היינו כמו א"א שהיה משוקע הרבה בדביקות ואהבת ד', ולשומרי מצותיו היינו נביאים שהיו מזכי רבים בתוכחה, והזקנים שהיו זהירים במצות בהפלגה יתירה:

והנה הנוהג חסידותו במעשה המצות פשיטא שמוכרח להיות ת"ח ולומד ושונה איך להיות נזהר במצוה עפ"י דעת תורה ולא יהא בא לעשות זר מעשהו שלא עפ"י דעת תורה ח"ו והרי לוי ופנחס שניהם קנאו על הזנות ומסרו נפשם ע"ז, והנה פנחס עלה בשביל זה לגרם המעלות ולוי גער בו אביו וכיב"ז הרבה והוא משום שנדרש לזה דיוק רב לשקול הפעולה לפי הזמן והמקום וגם בכמה דברים נדרש לדעת כללי התורה שאינם מבוארים כ"כ, ע"כ א"א להיות חסיד בזה האופן אלא אחר הגיון תורה, אכן אפילו דרך החסידות של אהבת ד' ודביקות, שנראה לפי הדמיון שא"צ לזה הגיון תורה אלא תמימות והתבודדות ומחשבתו לאהבת ד', אבל באמת אינו כן, אלא אפילו מי שמתקדש ודבק לאהבה את ד', הוא מוכרח עכ"פ להיות נזהר מאד שלא יטה אשורו מני דרך התורה, ולא תהא תשוקתו הקדושה ואהבה עזה כמות מתעהו מדרך השכל, וע"ז הזהירה תורה במצות ציצית שמרומז בה אות על תרי"ג מצות וצונו הקב"ה לעשות חוטי לבן ותכלת לשני אופני הנהגת האדם מישראל, האחד מי שהולך בדרך הכבושה לרבים בהליכות עולם לו ועל איש כזה בא חוטי לבן מין כנף להזכירהו על מעשה המצות, השני מי שמופרש לעבודת ד' ומתבודד ומשקיע דעתו לאהבת ד' ועל איש כזה בא חוטי תכלת שהוא דומה לכסא הכבוד ומדבק מחשבתו בה, ומ"מ הוא מוזהר להפסיק דביקותו ולהזדקק למצוה שבאה בזמנה, ועל שני אופנים של היהדות כתיב שני מקראות של זכירת המצות היינו מקרא וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ד' ועשיתם אותם ולא תתורו וגו' בא אזהרה על המון עם ד' ההולכים באמצע או משמאילים, ומקרא למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלקיכם, בא אזהרה לחסידים בקדושה ואהבת ד' המה המיימינים שגם המה יהיו נזהרים במעשה המצות לפי דעת תורה, אז והייתם קדושים לאלקיכם, שתהיו מרוצים לד' להשפיע עליו שפע קדושה ורוה"ק ובכל אופני חסידות שנינו באבות (פרק ב' מ"ה) ולא עם הארץ חסיד:

ועתה הנני מפרש דבר ישעיה הנביא (בס' ל') ונתן לכם ד' לחם צר ומים לחץ ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בו כי תאמינו וכי תשמאילו, הכונה בזה שבימיו היו אותם השלשה כתות בישראל, היינו כת המתנהגת בקדושה ודבקות והמה מרכבה לשכינה, וגדולי אותה הכת היו נכנפים ונסתרים בחדרים שלא יהיו אנשים מפריעים אותם מדבקותם בד', והמה מיימינים והיה כת המתנהגים בחכמת הטבע ורחוקים ממחשבה רוחנית וגדוליהם אינם נכנפים כלל, אבל התלמידים אינם מתחזקים לראות פני רבם שהרי יכולים לעמוד ע"ד רבם ע"י כתב יותר מאשר ישמעו מפיהם, משא"כ למוד תורת ד' זהו סגולתה שיראו התלמידים את פני הרב, ומש"ה הסיר משה רבינו את המסוה מעל פניו בשעה שדבר עם ישראל דברי תורה, כדי שיראו את פניו, וזהו דבר הנביא בזמנו שהיה למוד התורה נחוץ בשביל מלחמת סנחריב וכדאיתא בפרק חלק /סנהדרין צ"ד, ב'/ עה"פ וחבל עול מפני שמן, חובל עול סנחריב מפני שמנו של יחזקיהו המלך שנעץ חרב בבהמ"ד ואמר מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב, וע"ז אמר הנביא ונתן לכם ה' לחם צר ומים לחץ, היינו דרכה של תורה פת במלח ומים במשורה, ולא יכנף עוד מוריך היינו שלא יהא כדרך כת הראשונה להכנף בחדרים והיו עיניך רואות את מוריך, שלא יהיה כדרך השניה שלא היו התלמידים נדרשים לראות פני רבם, ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בו, שתשכילו ותבינו כי אך זה הדרך של שקידת התורה אגוני ומצלי בעת מלחמה על ישראל, ואך הוא הדרך לקיום האומה, כי תאמינו, בין הכת המיימינים, וכי תשמאילו, בין הכת המשמאילים הכל יבינו כי אך עמלה של תורה הוא העיקר לשמירת היהודים, והרי ביארנו מהו ימין ושמאל במהלך אמונתנו:

וממוצא דברינו, שאין כל ההולך בדרך הממוצע בעבודת ד' מכונה בשם בינוני דיש מן הממוצעים ראוים להקרא בשם חסידים אלא שאינם חסידים משוקעים בהתבודדות באהבה ודביקות, אלא חסידים במעשיהם כמו שביארנו לעיל עפ"י רבותינו בעלי התלמוד ותנא דמכילתא בפירוש המקרא בעשרת הדברות, ושנויה בס' דברים ס"פ ואתחנן שומר הברית והחסד לאהביו ולשמרי מצותיו לאלף דור, ובינוני נקרא מי שאינו פורק עול וגם אינו נזהר כ"כ, והדבר מובן דבגדר בינוני נמצאים הרבה אופנים בין צדיק לרשע:

הארכנו והרחבנו הדבר, וקוינו שלא יהא למשא לא על מעריכי העלים ולא על בעלי נפש מחזיקי הדת, כי אך זה מטרת עלה זה לתרופה, ומעתה נבוא ליתר החקירה של מעריך העלה, וד' יהי עמנו:

Rav Naftali Tzvi Yehuda Berlin (Netziv) on Right-Wing, Left-Wing and Jewish Unity, Part I

I love coming across random responsa by accident. Yesterday I accidentally came across Meishiv Davar 1:44, and I was floored that I had never heard of this responsa. This is Rav Naftali Tzvi Yehuda Berlin’s response to an editorial that promoted separation of observant Jews from less observant Jews.

I expect to translate the responsum in the next several posts, as I make time. (It’s more than 4500 words in the Hebrew, so give me time…) Here’s Part I:

I saw an editorial called “Right and Left” in the journal Machzikei haDat [“Those who hold on to religion”], #3, in which they came to address a question requiring reply. Since we are obligated to participate in strengthening religion in Israel, I cannot flee from this. I will present before the nation of Gd, those who hold on to religion, may Gd bless them, that which is in my heart in this analysis, and if someone else can reply and clarify the issue in some other way then may his words come and illuminate the path of life. Even if we are far from each other in dwelling, we are close to each other in our desire and yearning to come to the right target, with the help of Gd who provides intellect.

They arranged the question as: (1) Could the Jewish religion divide into three streams? (2) Is there a right, left and center in the path of our faith? They added that in their view, the elements of right, left and center in religion existed in years past, and perhaps in Israel there were three such groups, meaning righteous people who distanced themselves from the world’s issues and did not benefit even a pinky’s worth from this world, and opposite them were wicked people who threw off the yoke of Torah and awe, whether out of ignorance or wanton ill-intent, and that the middle people were those who were simple in their ways, traveling in the way of the world and not rejecting the Torah.

I saw, with all due respect to the editor, that he did not conclude with that with which he began. He began to investigate whether there is right, left and middle in religion and in the path of our belief, and he concluded that the left is an abandonment of the yoke of Torah and awe of Gd – but this is not within religion, it is outside of the path of our faith! Also, the language of, “Are there three groups like this in Israel” is unclear – what is the question? Regarding three groups, perfectly righteous, perfectly wicked, and intermediates?

Rather, this would be the way to analyze: Are there among the guardians of faith and religion, who do not break the fences, right, left and center. This is the question which requires proper clarification.

In truth, there are three groups in Israel, and according to our explanation, with our humble abilities, those are the ones identified in Torah as “to the right” and “to the left”, as will be explained.

-
The Hebrew for this section:

ראיתי בעלה מחזיקי הדת גליון ג' מאמר נערך ממעריכי העלים, הנקרא המאמר בשם ימין ושמאל ובאו בזה לדרוש בתורת שאלה הנדרש לתשובה, ובאשר עלינו להשתתף בהחזקת הדת בישראל לא יכולתי מלט נפשי ולהציע לפני עדת ה' בעלי מחזיקי הדת יברכם ה' את אשר בלבי בחקירה זו, ומי שיש בידו להשיב ולברר הדברים באופן אחר יבאו דבריו ויאירו דרך חיים כי איך שהננו רחוקים זמ"ז במקום דירה הננו קרובים זה לזה ברצון וחשק לבא אל המטרה, בעזר הא-ל דעה מורה:

הן העריכו לשון החקירה, (א) היוכל דת ישראל להחלק לשלשה גזרים, (ב) הנמצא ימין ושמאל ואמצע במהלך אמונתנו, והוסיפו כי לדעתם ענין ימין ושמאל ואמצע בדת היו לפני שנות קדם, אולי נמצאו בישראל שלש כתות כאלה, היינו הצדיקים אשר התרחקו מכל הויות העולם על אשר לא יהנו מעולם הזה אפילו באצבע קטנה, ולעומתם נמצאו רשעים פורקי עול תורה ויראה אם מחסרון ידיעה אם בשאט נפש ובזדון, ואמצעים תמימים בדרכיהם הולכי בדרך העולם ולא בעטו בתורה:

והנני אומר במח"כ המעריך, לא במה שהחל לחקור סיים, הוא החל לחקור אם יש ימין ושמאל ואמצע בדת ובמהלך אמונתנו וסיים כי השמאל הוא פריקת עול תורה ויראת ה' והרי זה אינו בדת והוא חוץ ממהלך אמונתנו, וגם אינו מובן לשון אולי נמצאו בישראל שלש כתות כאלה מה זו שאלה, על שלש כתות, צדיקים גמורים, ורשעים גמורים ובינונים, אלא כך יש לחקור, אם נמצאו בשומרי אמונה ודת ואינם פורצי גדר ימין ושמאל ואמצע, זהו שאלה שנדרש לברר יפה:

אמנם גם בזה יש ויש שלש כתות בישראל, ולפי ביאורנו בעניות דעתנו המה הם מכונים במקרא בשם מיימינים ומשמאילים כאשר יבואר: